מקור בבא מציעא נ׳
1 שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ, מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר, יָד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִי מִקָּחִי״, אוֹ ״תֵּן לִי מַה שֶּׁאוֹנֵיתַנִי״.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן, לְאַלְתַּר הָוְיָא מְחִילָה, אוֹ בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, מַאי אִיכָּא בֵּין שְׁתוּת לְפָחוֹת מִשְּׁתוּת?
3 אִיכָּא דְּאִלּוּ שְׁתוּת – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה – חוֹזֵר, רָצָה – קוֹנֶה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. וְאִילּוּ פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – קָנָה, וּמַחְזִיר אוֹנָאָה.
4 מַאי? תָּא שְׁמַע: חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.
5 סַבְרוּהָ פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן דָּמֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וּלְרַבִּי טַרְפוֹן כׇּל הַיּוֹם – מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן – לְאַלְתַּר הָוְיָא מְחִילָה,
6 וּלְרַבִּי טַרְפוֹן נָמֵי לְאַלְתַּר הָוְיָא מְחִילָה, אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּמַאי דְּרַבָּנַן קָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה לְרַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא מְחִילָה?
7 מִי סָבְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן דָּמֵי? לָא, מִשְּׁתוּת וְעַד שְׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כִּשְׁתוּת עַצְמָהּ לְרַבָּנַן דָּמֵי. אִי הָכִי, בְּמַאי שָׂמְחוּ מֵעִיקָּרָא?
8 תִּפְשׁוֹט דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, דְּכֵיוָן דַּאֲמַר לְהוּ רַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא אוֹנָאָה – שָׂמְחוּ, כִּי אֲמַר לְהוּ כׇּל הַיּוֹם – חָזְרוּ.
9 דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, בְּמַאי שָׂמְחוּ? שָׂמְחוּ בְּשֶׁתּוּת עַצְמָהּ, דִּלְרַבִּי טַרְפוֹן מְחִילָה, וּלְרַבָּנַן אוֹנָאָה.
10 אִיבַּעְיָא לְהוּ: בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן, לְעוֹלָם חוֹזֵר, אוֹ דִלְמָא בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, מָה אִיכָּא בֵּין שְׁתוּת לְיָתֵר עַל שְׁתוּת? אִיכָּא: דְּאִילּוּ שְׁתוּת – מִי שֶׁנִּתְאַנָּה חוֹזֵר, וְאִילּוּ יָתֵר עַל שְׁתוּת – שְׁנֵיהֶם חוֹזְרִים.
11 מַאי? תָּא שְׁמַע, חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וּלְרַבִּי טַרְפוֹן כׇּל הַיּוֹם – מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּקָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה כׇּל הַיּוֹם וְתוּ לָא!
12 בִּטּוּל מִקָּח לָא שְׁכִיחַ.
13 אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח, יוֹתֵר עַל שְׁתוּת – בִּיטּוּל מִקָּח, שְׁתוּת – קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה, וְזֶה וָזֶה – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.
14 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: אוֹנָאָה פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח. יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רוֹצֶה – אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִי מִקָּחִי״, אוֹ ״תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי״. וְזֶה וָזֶה בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.
15 עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר כּוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר,
פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ׳
1 שוה שש בחמש, מי נתאנה מי רומה בכך — המוכר, במקרה זה יד המוכר על העליונה. רצה המוכר — אומר לו לקונה: "תן לי מקחי", או "תן לי מה שאוניתני" שרימית אותי בו.
2 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אונאה בפחות משתות לרבנן מששית לדעת חכמים, האם לאלתר הויא מיד היא מחילה מחילה וחל המקח מיד בזמן המכירה, או גם זה הוא בכדי הזמן שיראה לתגר או לקרובו? ואם תמצי לומר ואם תמצא לומר ותחליט כי הכוונה היא שזמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, אם כן מאי איכא מה יש, מה ההבדל בין שתות ששית לפחות משתות מששית?
3 ומשיבים: איכא יש הבדל: שאלו שתות — ידו על העליונה, רצה — חוזר, רצה — קונה ומחזיר אונאה. ואילו אם היתה ההונאה פחות משתות — קנה מקח ודאי, ומחזיר את סכום האונאה, אבל איננו יכול להחזיר את המקח.
4 ואם כן, מאי מה התשובה לשאלה הראשונה בדבר זמן המחילה? ומציעים, תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: חזרו לדברי חכמים.
5 וכדי להבין כיצד הוכיחו מכאן, מסבירים: סברוה סברו הלומדים שאמרו זאת כי פחות משליש לדעת ר' טרפון הרי זה כפחות משתות לרבנן דמי מששית לדעת חכמים נחשב. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי פחות משתות לרבנן מששית לדעת חכמים זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולדעת ר' טרפון זמנו כל היום, משום הכי כך חזרו, שהרי לפי זה אינם מרויחים דבר. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי פחות משתות מששית לרבנן לאלתר הויא לדעת חכמים מיד היא מחילה,
6 ולר' טרפון נמי לאלתר הויא גם כן מיד היא מחילה מחילה, אמאי משום מה חזרו? הלא באותה הוראה של ר' טרפון ניחא להו טפי נוח להם יותר, דמאי דרבנן קא משוי להו שהרי מה שחכמים מחשיבים אונאה לדעת ר' טרפון הויא הרי זו מחילה, ונמצאו מרויחים לפי שיטה זו?
7 ודוחים: מי סברת האם סבור אתה שפחות משליש לדעת ר' טרפון כפחות משתות לרבנן דמי מששית לדעת חכמים נחשב? לא, משתות ששית ועד שליש לשיטת ר' טרפון — כשתות כששית עצמה לרבנן דמי לדעת חכמים נחשב, שמקבל בחזרה את דמי ההונאה. ושואלים: אי הכי, במאי אם כך, במה שמחו מעיקרא מתחילה, הרי נמצא שלא הרוויחו מאומה?
8 האם תפשוט תפתור מכאן את השאלה שנשאלת להלן, ותאמר שבטול מקח לרבנן לדעת חכמים לעולם חוזר ואז אפשר להבין את תגרי לוד, שכיון שאמר להו להם ר' טרפון הויא שהוא אונאה שמחו התגרים, כי וכאשר אמר להו להם שמותר לחזור כל היום — חזרו.
9 דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שבטול מקח לדעת חכמים אף זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו במאי במה אם כן שמחו בשיטת ר' טרפון? ומשיבים: שמחו בשתות בששית עצמה, שמחו לענין טעות בשתות בדיוק, שלשיטת ר' טרפון הרי זו מחילה ולדעת חכמים הרי זו אונאה. ומטעם זה רצו לקבל את שיטתו, אלא שלבסוף חזרו בהם.
10 א ומעתה מבררים אותה שאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: בטול מקח לרבנן לשיטת חכמים האם לעולם חוזר בו, או דלמא שמא זמנו רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו? ואם תמצא תרצה לומר ותגיע למסקנה כי הכוונה היא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, יש מקום לשאול: מה איכא מה יש, הבדל בין שתות ששית ליתר על שתות ששית? ומשיבים: איכא יש הבדל: שאילו שתות ששית — מי שנתאנה רומה הוא בלבד חוזר, ואילו היה יתר על שתות ששית — שניהם חוזרין. ומכאן אין להוכיח.
11 ואנו חוזרים לשאלה הראשונה, מאי מה פתרונה? ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו שסוחרי לוד חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שבטול מקח לרבנן לדעת חכמים זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולדעת ר' טרפון כל היום — משום הכי כך חזרו. אלא אי אמרת אם אומר אתה שבטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי מדוע אם כן חזרו בהם? הלא בסופו של דבר בשיטת ר' טרפון ניחא להו טפי נוח להם יותר משום דקא משוי להו שעושה זאת אונאה כל היום ותו לא ולא עוד, ולא כחכמים שהוא בטול מקח, ולעולם!
12 ומשיבים: בטול מקח לא שכיח אינו מצוי ולא הביאו בחשבון להעמיד את מסחרם בהתחשב בטעויות בלתי מצויות.
13 ולסיכום הלכתי של השאלות הללו, אמר רבא: הלכתא הלכה היא אם היה ההבדל פחות משתות מששית — נקנה המקח מיד, ואם היה ההבדל יותר על שתות ששית — הרי יש בזה ביטול מקח, שתות ששית בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה, מחילה, ביטול מקח, ואונאה — זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
14 ומעירים, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: אם היתה האונאה פחות משתות מששית — נקנה מקח, יתר על שתות ששית — בטל מקח, שתות ששית בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: יד המוכר על העליונה, רוצה — אומר לו המוכר ללוקח: "תן לי מקחי", או אומר "תן לי מה שאניתני" רימיתני. ועל כל פנים שיעורם זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
15 ב שנינו במשנה עד מתי מותר להחזיר — עד שיראה לתגר או לקרובו. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח שנתנו לו זמן מוגבל לבדיקה, אבל מוכר — לעולם חוזר. ומציעים: נימא מסייע ליה האם נאמר שמסייע לו ממה ששנינו על תגרי לוד אשר חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמוכר לעולם חוזר